הטיפוס להוויאנה פוטוסי – Huayna Potosi – מאת אורי פלדמן

הטיפוס להוויאנה פוטוסי – Huayna Potosi 

(6,088 מטרים)

5 באפריל, 2015, 08:00.

התארגנו קבוצה של 6 – נועם ודניאל שאיתם עשיתי טרק עצמאי של שלושה ימים ששאול שלח אותנו, אלעד, זינגר ופרנצ'סקה.

אני ופרנצ'סקה הגענו בחצי שעה איחור לשאול, כי היינו רגילים להגיע ולחכות כל פעם שעה עד ששאול הצליח להוציא אותנו לטרקים. רק שהפעם המדריכים וכולם הגיעו בזמן, ואנחנו היינו המעכבים.

יצאנו עם הוואן המרופט של שאול לכיוון הבייס קאמפ הנמוך (בייס קאמפ=מחנה ההתארגנות לפני היציאה לטיפוס) של הוויאנה פוטוסי, בגובה 4,800 מטר, שעתיים נסיעה בדרך כורכר, שהזכירו לי את ימי הצבא היפים בנגמ"ש.

למרות שהבאנו איתנו ערימות של ביגוד חם כמו חולצה תרמית, געטקס, סופטשל, חמצוואר, כובע צמר, מעיל גשם, סוודר אלפקות, גרביים עבות וכו' – המדריכים סיפקו לנו עוד מכנס ומעיל סערה עבים. זה ביחד עם עוד זוג קרמפונים להליכה לשלג, גרזן קרח לאחיזה בשיפועים תלולים, נעליים אטומות שהזכירו נעלי סקי, קסדה וגייטורים למניעת כניסת שלג לנעליים. רק הציוד ביגוד שקל כמה ק"ג יפים, נוסף לזה שהרגשתי כמו צ'ולה מקומית (כינוי לזקנות המקומיות בבוליביה) בגלל עובי הבגדים.

עם המוצ'ילה הגדולה והציוד שקיבלנו, עלינו רגלית במשך כשלוש שעות אל הבייס קאמפ הגבוה – 5270 מטר. הבייס קאמפ היה קטן ונינוח, אמנם כבר מוקף בשלג, אך נתן הרגשה של הוסטל טוב. אכלנו ארוחת ארבע, שיחקנו ג'אנגל ספיד, צילמנו כמה תמונות שלנו בערום בשלג, אכלנו עוד ארוחת ערב בשש, והלכנו לישון. לא היה קל להרדם, ספק התרגשות קלה ספק השעה המוקדמת.

ואז בחצות ועשרה צלצל השעון המעורר. הבייס קאמפ היה ללא חשמל מן הסתם, אז התארגנו עם פנסי הרא. קפה טורקי שלי, תה שלהם, התארגנות על ציוד ויצאנו.

טוב לא לפני שהתפניתי לשירותים לזמן ארוך בגלל הקפה הארור. עכשיו הסיבה שאני מציין את זה היא לא בגלל שזה מעניין שאני מתפנה – אלא בגלל מה שראיתי כשהתפניתי – הסביבה בקרבתינו נראיתה בהירה ורגועה, אבל מערבית אלינו נראו סופות רעמים עם ברקים כבדים, כשהחלק הגרוע הוא שהרוח באה חזק מכיוון מערב, והבנתי שזה כנראה עניין של זמן עד שהסערה תכה גם בנו. כשחזרתי, החלטתי לא לציין את העובדה כדי לא להפחית את המוטיבציה של האנשים לצאת לטיפוס, שגם ככה לא הייתה גבוהה במיוחד, בגלל השעה והקור.

במקור, שילמנו למסע הטיפוס ככה שלכל זוג יהיה מדריך, ככה שברגע שמישהו לא יוכל להמשיך לטפס (כמעט תמיד לפי הסיפורים רב האנשים לא מצליחים), ככה שאלו שיכולים להמשיך, לא יהיו תלויים כמעט באלו שיצטרכו לחזור למטה. אבל בפועל מדריך אחד הבריז, ונאלצנו לצאת בקבוצות של שלושה. הבעיה העיקרית הייתה, שהיה צפוי גם ככה שדניאל לא תוכל להגיע עד הסוף, בשל חולשתה לגבהים, ככה שבכל בעיה אחרת שהייתה צצה אצל מישהו אחר, זה כבר היה מחייב את כל הקבוצה לחזור חזרה למטה.

 ניגש לטיפוס 

התחלנו מעליה תלולה בשלג, כשאני פרנצ'סקה ואלעד, בקבוצה מאחורי דניאל נועם וזינגר. דניאל עיקבה בטירוף את הקצב, אבל בכל זאת נשארנו מאוחדים. במהלך העליה, משעברנו הר גבוה מהצד, נראו לפתע אורותיה של העיר לה פז – גם מממרחק שעתיים נסיעה מהעיר, אורות העיר הדגישו כמה העיר הזאת עצומה. בהמשך העליה, נראו גם מערות קרח רבות, מלאות בנטיפי קרח.

ואז התחיל המצב להתבלגן – שלג התחיל לרדת, הולך ומתגבר עם הזמן. ערמות שלג נערמו על כולם כמו בסרטים – על הבגדים, השיער, הזקן – אפילו הלחי שהייתה חשופה לשלג התכסתה בשכבת קרח. ברקים התחילו להפר את הדממה של הלילה, וכבר עכשיו התחיל להדאיג אותי הדבר שחששתי יותר מכל – אזהרת המדריכים כי יש סיכוי גבוה לחזור, בגלל סכנת התחשמלות.

הגענו למעבר צר ותלול מאוד, שבו כבר נאלצנו להשתמש בגרזני הקרח. האחיזה שהגרזנים סיפקו הייתה ממש טובה, והטיפוס היה מגניב בטירוף. רק שבסיום הטיפוס – הברקים כבר היו כל כך קרובים, שכל ברק שפגע סינוור את כולם, ועשה רעש איום. היה נדמה בכל פעם שנוצר רעש שמפולת שלגים הולכת ליפול על כולנו. השלג כבר נערם כמה עשרות ס"מ, ככה שהמדריכים היו צריכים לגושש באמצעות הגרזנים על מנת למצוא את הדרך – איפה שהשלג היה קשה מספיק כדי שלא נצטרך לשחות בשלג עד המותניים.

באיזשהו שלב המדריכים כבר נעצרו, וניסו לחכות לרגיעה. ישבנו כעשרים דק. בזמן הזה ישבתי עם פרנצ'סקה מחובק, כדי לשמור על החום. אלו רגעי הקיצון האלו שנחרטים בזיכרון – הסופה הכבדה, הקור והברקים, כשאנחנו עומדים חסרי אונים אל מול הטבע האימתני. אלו היו הרגעים בהם דיברנו על זה שזה הרגעים הכי יפים ומשמעותיים בחיים. מפה לשם המצב רק החמיר, המדריכים בישרו לנו שבגלל הברקים מסוכן ולא ניתן להמשיך, ולכן נאלצו להחזיר אותנו לבייס קאמפ. אני לא זוכר את עצמי הרבה פעמים עצבני ככה – ידעתי שאם לא נעלה עכשיו כבר לא נעלה, הכסף יתבזבז ואני כבר לא אחזור לטפס על ההר. בעטתי בשלג בעצבים, והתחלנו את דרכינו חזרה. ניחמה אותי העובדה, שלפחות נחשפנו למזג אוויר כזה קיצוני וייחודי.

מ5700 מטר, קצה הגובה אליו הגענו, עשינו את דרכינו חזרה במהירות – בגלל סכנת ההתחשמלות, חלקה אפילו בריצה. ברקים המשיכו להכות ולהרעיש, אבל בסופו של דבר אחרי שעה עשינו את דרכינו חזרה לבייס קאמפ החם. אפילו הבייס קאמפ, שנראה לנו מקודם כה יציב ונעים, ספג מהסופה – גושי שלג חדרו פנימה דרך החריצים שלו, וכל הקירות רעדו. הורדנו את כל הציוד ונשכבנו לישון. תוך כדי שאני נשכב, זמן רב אחרי שכבר הגענו, שמעתי בחצי אוזן את שני המדריכים אומרים לנועם ודניאל שמזג האוויר נרגע קצת, אין ברקים ואפשר לנסות לצאת. כששמעתי את זה עפתי מהמיטה, ושאלתי אם זה אמיתי ואפשרי. הם אמרו שבעיקרון כן, למרות שאם ימשיך לרדת שלג כמו עכשיו זה לא יהיה אפשרי – כי שלג חדש שנערם אינו מספק אחיזה טובה מספיק לטיפוס בקטעים חדים וקיצוניים. הבנתי כבר שהסיכויים להר אינם גבוהים בכלל – שלג עדיין ירד והיינו מכוסים בעננים – אבל למען התקווה והסיכוי הקטן שכן נוכל – אמרתי לכולם שאפשר לצאת ושיבואו. משאף אחד לא נענה, גערתי בהם על חוסר ניצול הזדמנות הפז שנפתחה לנו לטפס על ההר. אז אחרי כמה דק שיצאתי עליהם שהם לא מצטרפים ושמבחינתי אצא גם לבד, גיליתי להפתעתי שכולם היו מוכנים לצאת מהמיטות החמימות שלהם כדי לבוא לטפס, חוץ מדניאל, שהמדריכים אמרו לה שלא תוכל להצטרף בגלל חולשתה. אפילו פרנצ'סקה, שסבלה כנראה מקלקול קיבה קל ולא הרגישה בטוב בכלל, החליטה להצטרף. משהאנשים ראו את מזג האוויר הארור בחוץ, כמעט כולם החליטו לפרוש, רק שבסוף נשארו איתנים, ורק נועם פרש על מנת שיוכל להשאר עם דניאל.

בכל אופן, התארגנו כולם בחופזה ליציאה, והתחלנו מחדש את הטיפוס בשמונה בבוקר, בשתי זוגות – אני ופרנצ'סקה, זינגר ואלעד. היה קצת מתיש לעשות בדיוק את אותה דרך עד לחמש שבע מאות, רק שלפחות עכשיו ראינו את הדרך באור (לצערינו נופים לא היו כלל, עקב העננות הכבדה). כולם היו עייפים ורעבים, כי יצאנו ללא ארוחת בוקר וללא שינה בין לבין. כשהגענו ל5700 פרנצ'סקה התחילה להביע סימני שבירה, והחלה לאותת סימני כוונה לחזור. אם זה לא הספיק, במקום שהמדריך יעודד ויעזור מנטלית, הוא שאל בכל רגע – אתם בסדר? או שנחזור? אם אתם רוצים אפשר לחזור עכשיו או גם טיפה יותר גבוה. והוא לא הפסיק לשאול את זה, עד שבאיזשהו שלב התעצבנתי ואמרתי לו שיסתום את הפה ויפסיק לשאול את זה, ואם תהיה בעיה פשוט נגיד לו.

כשהגענו לגובה 5800, הגענו לשלב די מתון בטיפוס. פתאום הענן נפתח ונוף משוגע נפתח. כל כך רציתי לעצור לצלם, אבל ידעתי שכל עצירה לא במקום תשבור את פרנצ'סקה. נאלצתי לוותר על הצילום ולהשאיר לאלעד את מלאכת הצילום, מה שבדיעבד התברר שהייתה טעות, כי בסוף לשנינו לא היו כמעט תמונות משם.

(צילום: אורי פלדמן)

היה מפתיע לראות שפרנצ'סקה הייתה חלשה ושבורה דווקא בשלב המתון יותר של השיפוע, ועצם זה שהמדריך ציין שנותרו כשלוש שעות טיפוס בכלל שברו אותה, והיא החליטה שהיא רוצה לחזור. לא נתתי לה לוותר בקלות, ועמדתי על זה שהיא תסיים לטפס את ההר – למרות שלא ראיתי את זה קורה. היא באמת נראיתה גמורה כבר, מתנשפת, כשפתיה כחולות כבר מהיובש. הכרחתי אותה להתמיד לשתות מים ולאכול פירות יבשים בשביל האנרגיה. באיזשהו מקום ראיתי עליה שהיא רצתה לסיים את ההר ועשיתי כל מה שאפשר כדי שנצליח. אפילו אמרתי לה שבאתי במיוחד לטפס איתה את ההר, ושאם לא נעשה אותו ביחד אני לא אטפס אותו בכלל. טוב זה היה קצת שקרי, אבל זה כנראה עבד.

כשהגענו ל5900 כבר עברתי לשלב יותר קשה. ואני לא מדבר על ההר. סוף סוף כבר ראו את הפסגה. לא הפסקתי להגיד לה – תסתכלי! זה כאן! מול הפנים שלנו! (כן המחשבה שזה כמו הדרך האחרונה להשמיד את הטבעת משר הטבעות עברה לי בראש).

למרות זאת היא רצתה כבר לחזור. אז אמרתי לה טוב לפחות בואי נעצור לפני זה. ואז שלפתי את התותח הכבד – חטיף סניקרס. פתאום היא קיבלה זבנג אנרגיה, ועם זה הצלחנו להמשיך לעלות עוד קצת. ואז בא המדריך הארור, שבא ואמר שאי אפשר להמשיך לעלות, כי כבר מאוחר בצהריים והשלג לא מאפשר טיפוס, ושרק אם אני אבוא ואשאיר אותה לבד זה יהיה אפשרי. לא הסכמתי בשום צורה שהיא, ולמזלי היה לי את הידע כדי להבין שהוא משקר ושהוא סתם רוצה לסיים עם זה, כי את הכסף על היומיים טיפוס האלו יקבל בכל אופן.

אז אתן קצת רקע – הסיבה שבגללה טוענים שהטיפוס לא מתאפשר בגלל השלג זה כאשר השמש זורחת, השלג נמס ונהיה רך מדי כדי שאפשר יהיה להיאחז בו עם הגרזן. רק שלמזלנו, שוב כיסה אותנו ענן כבד, מלווה ברוח קרה, ששמרו על השלג קפוא. אז אחרי שדיברתי איתו בצורה רגועה וזה לא עזר, צעקתי עליו שהוא בא לפה לעשות את העבודה שלו וזה להביא אותנו לפסגה של ההר. בחוסר חשק המשיך ככה עוד כמה דק, ושוב נעצר. הויכוח שוב החל. ואז פרנצ'סקה אמרה לי שזה השלב להשתמש בנשק הסודי שסיפרתי לה שקצין אחר מפלח"הן גבעתי עשה – וזה השוחד. אז בכמה מילים אמרתי למדריך – אתה מביא אותנו לפסגה – אתה מקבל ממני טיפ שמן. מהר השתתק והמשיך בדרכו. מה שקרה בפועל, זה שהשיפוע היה תלול בטירוף, הענן הלך ונהיה כבד וסמיך יותר, סופת שלגים שטפה אותנו והסתירה לגמרי את השביל. אז הוא נאלץ להכין את השביל מחדש כדי שנוכל ללכת בו – ואין ספק שזה היה איטי ומפרך בשבילו. אלעד וזינגר הספיקו בינתיים לצמצם אלינו, אבל לא מספיק קרוב – כי לזינגר היה קשה מאוד. אלעד ביקש שנטפס יחדיו, אך הדבר היה כלול בחילוף בזוגות, ועד שהצלחתי לעשות את הדרך עם פרנצ'סקה, וזה לא בא כלל בחשבון. מפה לפסגה פרנצ'סקה עשתה את דרכה כמו גיבורה ושתקה כל הדרך.

רק כעשרה מטרים לפני הפסגה הצלחתי להבחין בעמוד קטן שנתלה על הפסגה. סוף – סוף הגענו אליה. רק שהמזג אוויר היה גרוע כל כך – הרוח נשבה בעוצמה של עשרים קשר לפחות, הטמפ' מתחת למינוס עשר מעלות, וסופת שלגים שלא נחה לרגע. הוצאתי במהירות את הדגל ותליתי על מוט הגופרו. הגופרו היה מכוסה לגמרי בשלג ולא טרחתי להדליק אותו. עם המצלמה הספקנו לעשות כמה תמונות עלובות מאוד – באחת מהן פשוט רואים אותי עם הדגל בלי שמבינים שאני על פסגה בכלל, בשניה אני מצטלם עם אלעד והדגל הסתיר אותי בדיוק, ובשלישית פשוט רואים גרזן תקוע בפסגה. לא היה זמן ויכולת להשקיע יותר בתמונות מכיוון שהמצלמה הייתה רטובה, מלוכלכת והמשיכה להתמלא בשלג מהסופה.

(צילום: אורי פלדמן)

ואז קרה משהו שלא ציפיתי לו – בשיא הסופה, כשכבר אי אפשר היה להחזיק בפסגה בגלל מזג האוויר הקיצוני, המדריכים התחילן להכנס לפניקה ולצעוק שאי אפשר לרדת כי הם לא מזהים את השביל חזרה. כששאלתי אותם מה הם מתכננים לעשות, הם אמרו לחכות לבוקר למחרת. צעקתי חזרה לזוג מטומטמים שאם נשאר עוד כמה דקות על הפסגה נחטוף כולנו היפורטמיה ובמקרה הגרוע יותר גם נמות ממנו. הם המשיכו לצעוק לי שאי אפשר למצוא את השביל ואין מה לעשות, והם אפילו אמרו לי שאם אני כל כך רוצה שנצא אז שאני אוביל את הדרך, כי הם לא בטוחים. בהתחלה הייתי בהלם ממה שהם אמרו, אבל אז כשהבנתי שאין עם מי לדבר, החלטתי להתחיל להתארגן בעצמי על הדרך חזרה. כשהם ראו שאני בא לצאת, למזלינו, הם התאפסו על עצמם, פתחו חבל באורך של חמישים מטר – אליו איבטחו את כולם, ואת החבל איבטחו לגרזן שתקעו עמוק בקרח. ככה ירדנו לאט לאט את ההר, כשבכל חמישים מטר הם עיגנו את האבטחה למקום אחר.

כשירדנו את ההר התלול, מזג האוויר נרגע והעננות פחתה. חזרנו לזוגות והמשכנו את הירידה ברוגע. נפילת האדרנלין וביחד איתה המתח הורגשו מאוד – כולם הלכו באפטיות מוגזמת, וזינגר לא הפסיק ליפול בגלל חוסר הריכוז והעייפות. תופעה מוזרה קרתה לזמן קצר – וזה היה דווקא בירידה – כשנשמתי מול כיוון הרוח, אינני יודע מאיזה סיבה, לא הצלחתי לנשום, והייתי צריך בכל פעם לנשום חזרה בפניקה עם כיוון הרוח.

כשהגענו לאיזור ה5,700, העננות נעלמה כמעט לגמרי וסוף סוף יכולתי לעשות קצת תמונות. כעבור כשלוש שעות לערך הגענו חזרה לבייס קאמפ בשלום, בשעה ארבע אחה"צ. הספקנו לעשות ב24 שעות 1,900 מטר טיפוס בגובה מעל 4,800 מטרים, על הדרך להעפיל לפסגה, בתנאי מזג אוויר קיצוניים מיוחד.

תודה לאל חזרנו בשלום.